<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן רצ"א</h1>
<h2>דף לד.</h2>
בענין המים השרופים שקורין אותו בלעז אגוה ארדינטי, ובלשון ערבי מא אלחייא. יש מתירין אותו מפני שאינו אלא אפר בעלמא, והרי הוא כזגין וחרצנין של יין נסך שהם מותרין [ע"ז ל"ד ע"א], והרי אנו מתירין להדיא טרטר של יין נסך. ושמעתי מי שאמר, שאפילו היה דינו כאפר אפילו הכי אסור הוא. והביא ראיה מדאמרינן בפרק השוכר את הפועל [ע"ז ס"ב ע"ב] ההוא גברא דאגר ארבייה לסתם יינם, יהבי ליה חיטי באגריה, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי. ולמד מכאן שאפילו אפר הבא מחמת סתם יינם הוא אסור, כל שכן אפר סתם יינם עצמו.
ודבר תימה הוא להתירו אפילו יהיה אפר, שהרי אפר של עבודה זרה אסור הוא כדאיתא בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ג ע"ב], והוא הדין של יין נסך, שאפילו למאי דאמרינן בתמורה [ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר, הרי הוציאו מהכלל אשירה הנשרפת שאפרה אסור, והוא הדין ליין נסך. ואפילו תאמר דבאשירה יש טעם לאסור אפרה משום דיש לה ביטול כדאיתא התם, וביין נסך ליתיה להאי טעמא, דדמי לתקרובת עבודה זרה שאינה בטילה עולמית [ע"ז נ' ע"א], אפילו הכי האפר שלה אסור, שאפילו בנשרפין אמרו [תמורה ל"ג ע"ב] שהראוי לישרף ישרף והראוי ליקבר יקבר, ופירשו התם אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה, והרי אמרו שכל הנקברין אפרן אסור אפילו שרפן. אלא שהראיה שהביא מפרק השוכר את (הפועלין) [הפועל] אינה ראיה, שאותם חיטים שנטל בשכרו לא מדין יין נסך נאסרו, שהרי לא נפל עליהם יין נסך, אלא מדין שכר יין נסך נאסרו, ואפילו נתנם לו שרופים הרי נשכר בסתם יינם, ומשום הכי אפילו נתן לו חיטים ושרפם אסורים בהנאה.
אבל הדין בעצמו צריך עיון, שאין מים אלו אפר. אפילו בחרצנים וזגים כל זמן שהם לחים, וזהו כל י"ב חודש, הם אסורים, כדאיתא בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ד ע"א], וכל שכן אלו המים שהם לחים וראויים לשתותם לתענוג ולרפואה, ואיך יהיה להם דין אפר. ונראה שיש להם דין יין מבושל, שאם היה תחילתו יין שאסור בהנאה, כמו שאמרו בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב] הרי שנינו יין מבושל של גוים שהיה תחילתו יין אסור בהנאה, וזה אינו במשנה כמו ששנינו במשנה [שם] חומץ של גוים שהיה תחילתו יין, אבל הוא בתוספתא [פ"ה ה"ו], ואמרו שם בחומץ וביין מבושל דאף על גב דלא מנסכי ליה אם היה תחילתו יין אסור בהנאה, דמשום דאחמיץ ואתבשל לא פקע איסוריה מיניה. ולא באו ללמדנו זה, דפשיטא דמשום דאחמיץ ואתבשל לא פקע איסוריה מיניה, ולא למדנו מזה אלא שמותר להפקידה אצל גוי בחותם אחד כדאמר רב אשי התם, שאם משום מגע לא מיתסרו, ואי משום איחלופי כיון דאיכא חד חותם לא טרח ומזייף. ונראה מזה שהנעשה מסתם יינם אסור בהנאה, והנעשה מיין כשר מותר לשתותו עם הגוי כיון דלא חשיד. ואף על פי שהאשרה שנשרפה היא אסורה כדאמרינן בתמורה [ל"ד ע"א], אפילו הכי החרצנים והזגים הם מותרים יבשים, לפי שהאשרה עצמה אסורה, ואפילו נשרפה לא פקע איסורא מינה, אבל החרצנים והזגים לא מפני עצמן הם אסורים אלא מפני לחלוחית היין האסור, ובשכלה הלחלוחית לא נשאר בהם איסור. ויצא לנו היתר הגרתקון, שנקרא אל טרטר, שהוא שמרי יין נסך, להדיא, כמו שפשט המנהג.
ולולי שפשט המנהג היה ראוי לפקפק בהיתרו, שכיון שהיה תחילתו יין ונתעבה ונעשה שמרים לא פקע איסוריה מיניה. ודורדיא דחמרא דארמאי בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ד ע"א], דבתר תריסר ירחי שתא שרי אותם שמרים, שלא היה יין לעולם. אבל זה הטרטר יין היה אלא שנקפה ונדבק בדופני החביות, ודומה קצת לחרס הדרייני. וגם ר"ת ז"ל אומר [ע"ז ל"ד ע"א] דהאי דורדיא הוא בשמרים שנתמדו, אבל אם לא נתמדו אפילו לאחר י"ב חודש אסורים, והוכיח כן מהתוספתא דמסכת תרומות [פ"י הי"ב], ודימה אותם לחרס הדרייני. אבל הרמב"ם ז"ל [הלכ' מאכ"א פי"א הי"ד] התירם בכל ענין. ויש מדמין הגרתקון שהוא האל טרטר להתירו לדורדיא. ויש לחלק כמו שכתבתי, אבל אין כח בידינו לאסור מה שנפשט המנהג להתירו. וכן כתב הרשב"א ז"ל [תוה"ב סוף שער ג']. אבל אין ללמוד ממנו היתר למים השרופים, שהלחלוחית שהיה ביין נשאר בהם ולא נס ליחם. ונראה שלשון אגוה ארדינטי, שפירושו מים שרופים, היטעה המתירין אותו. ומתירין עוד ליקח יין מהגוים ועושים אותו בבתיהם. וזה איסור פשוט הוא, שאפילו יתירוהו אם עשאו גוי לפי דעתם, אבל להביא יין האסור ולעשותו בבית הרי זה רוצה בקיומו ואסור. והרי פקפקו בגמרא [ע"ז ס"ג ע"ב] אם שכרו לשבור ביין נסך שכרו אם הוא מותר, מפני שהוא רוצה בקיומו עד שישבר, ולא התירוהו אלא משום דלמעוטי תיפלה שרי ושפיר דמי וישבור ותבוא עליו ברכה, הא לאו הכי אסור לקיימו אפילו שעה אחת.
